כתבו עלי
על קרן שמש ביער
"קראתי את הספר על ריצ'רד בנשימה עצורה, מעולה. תודה לך. על הכתיבה על היצירתיות ועל הנגיעה. מרשים." (ב"ג)
"ספר מרתק. אתה רוצה לקרוא אותו ברצף אחד וחייב להניח כדי לתת מנוחה לנפש. קמתי הבוקר מוקדם רק כדי לסיים אותו. חיותה הצליחה לתת את התחושה של הזמן והמקום בלי לגלוש לתיאורים פלסטיים מיותרים. ניכר שנעשתה עבודה גדולה על ידה. תודה על שימור עוד זכרון אחד בנרות הנשמה של השואה". (ח.מ)
"ביולי 1942, לאחר שהנאצים כבשו את בלארוס במסגרת "מבצע ברברוסה", הם הנהיגו בשטח הכבוש עוצר בשעות הלילה. רישיק ונגר בן העשר איבד את הוריו שבועיים קודם לכן, לאחר שהגרמנים ירו בהם למוות. באין לו נפש חיה שתשמור את נפשו, הוא הפר את העוצר. כשהלך ברחוב ראה מולו קצין נאצי, אך תחת לקפוא על מקומו, הוא ניגש לקצין ושאל ברוסית: "יש לך סיגריה?" הקצין התפוצץ מצחוק ושאל: "בן כמה אתה? אבא שלך יודע שאתה מעשן?" הילד בעל התושייה השיב: "אם לא תגיד לו – הוא לא יידע". הקצין שוב פרץ בצחוק, כיבד את הילד בסיגריה – ושוב צחק כשהילד הוסיף: "יש לך אש?" הקצין הדליק לו את הסיגריה, והמליץ לילד לברוח."
לכתבה בYNET >>
על 'אם אשמע קול אחר'
הקריאה ברומן 'אם אשמע קול אחר', של חיותה דויטש, ריתקה אותי והותירה אותי נגוע בהרהורים.
הוויה סמיכה עוטפת את הדמויות. אם נשאל מושג מן הפיזיקה – העולם בו חיים גיבוריה של חיותה הוא "יקום סגור", כזה הגוזר על קשר בין דמויות שונות ובין מעשיהם. פעולה אחת מניעה אחרת, ומעשהו של אדם מניע גם את הקרובים לו. גיבורי הספר מצויים בתוך קיום דחוס והיסטורי המותיר להם מעט מאוד אפשרויות וברירות. בצעדים עמוסי משמעות הם פוסעים אל תוך הנפש, ומניעים אצל הקורא המרותק רגש אמיתי. (א"פ)
"ויש ברומן עוד מגדנות ותופינים לרוב. וסיפורי המשנה שבו נשזרים היטב, ביד עורכ/ת מיומנת, ומצליחים לרתק, להפתיע, אפילו לרקד מעט על קווי הז'אנר הבלשי. ויש בו נועזות מעודנת מאוד ביחס לרומן שהכותבת שלו ושדמויותיו באים מהציבור הדתי. והיא, בעיניי, הנוסחה למה שרומן, או כל יצירת אמנות, זוקק – אין עולם בלא ארוס. ואת הארוס אפשר להרוס במחי תיאור גס ושפה בוטה, ואפשר להפוך לנכון ומדויק ומרגש במשיכת מכחול דקה ועדינה.
ואולי מעל כל אלה – יש ברומן הזה קול אחר. קולה של איזו נורמליות. בסיסית. לא נרתעת מצלילה למעמקים ומנסיקה לגבהים. לא מפחדת מקדושה. אבל ארצית. פשוטה. אמיתית. קול שהיה חסר." (ש"פ)
על נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ
"נחמה-סיפור חייה של נחמה ליבוביץ" אינו מז'אנר מעשיות הצדיקים. נחמה ליבוביץ שבספר "נחמה" היא אישה בשר ודם עם יתרונות וחולשות, הנראות לעתים כמוזרויות. חיותה דויטש מספרת ביד עדינה על סיפור האהבה החידתי בין נחמה לליפמן, דודה המבוגר. היא מנסה לבאר את פשר יחסה המזלזל להופעה חיצונית. חיותה דויטש לא נמנעת מלהציג נקודות בעיתיות באופייה, בשיטת הלימוד שייסדה ובהשפעתה, לא תמיד החיובית, על לימוד התנ"ך בישראל.
גלעד סרי לוי:להמשך המאמר
על 'ככה נראית גאולה'
אריק גלסנר, מעריב:
סגולותיו של הקובץ נוכחות בו: בראש ובראשונה רוח של חסד וחמלה, יחס של כבוד כלפי סבל אנושי, המלווה ביכולת הקשבה. בקובץ מפכה הומניזם טבעי, לא מזוייף. ההומניזם הרגיש הזה, במתיקותו, מזכיר את הספרות הריאליסטית-הומניסטית העברית של תחילת המאה ה – 20, אמנם לא בפסגותיה, שהסבה פניה אל הכואבים והנידחים (ושהושפעה מצ'כוב, למשל). וזו אינה אמירה נגד האנכרוניזם של הקובץ אלא בשבח יכולתו לנגן על נימי נפש עדינים, לחשוף מרבצים נשכחים של כאב ורוך, שהתקופה שלנו מחרישה אותם או מכסה עליהם.
כתבו עלי
על קרן שמש ביער
"קראתי את הספר על ריצ'רד בנשימה עצורה, מעולה. תודה לך. על הכתיבה על היצירתיות ועל הנגיעה. מרשים." (ב"ג)
"ספר מרתק. אתה רוצה לקרוא אותו ברצף אחד וחייב להניח כדי לתת מנוחה לנפש. קמתי הבוקר מוקדם רק כדי לסיים אותו. חיותה הצליחה לתת את התחושה של הזמן והמקום בלי לגלוש לתיאורים פלסטיים מיותרים. ניכר שנעשתה עבודה גדולה על ידה. תודה על שימור עוד זכרון אחד בנרות הנשמה של השואה". (ח.מ)
"ביולי 1942, לאחר שהנאצים כבשו את בלארוס במסגרת "מבצע ברברוסה", הם הנהיגו בשטח הכבוש עוצר בשעות הלילה. רישיק ונגר בן העשר איבד את הוריו שבועיים קודם לכן, לאחר שהגרמנים ירו בהם למוות. באין לו נפש חיה שתשמור את נפשו, הוא הפר את העוצר. כשהלך ברחוב ראה מולו קצין נאצי, אך תחת לקפוא על מקומו, הוא ניגש לקצין ושאל ברוסית: "יש לך סיגריה?" הקצין התפוצץ מצחוק ושאל: "בן כמה אתה? אבא שלך יודע שאתה מעשן?" הילד בעל התושייה השיב: "אם לא תגיד לו – הוא לא יידע". הקצין שוב פרץ בצחוק, כיבד את הילד בסיגריה – ושוב צחק כשהילד הוסיף: "יש לך אש?" הקצין הדליק לו את הסיגריה, והמליץ לילד לברוח."
לכתבה בYNET >>
על 'אם אשמע קול אחר'
הקריאה ברומן 'אם אשמע קול אחר', של חיותה דויטש, ריתקה אותי והותירה אותי נגוע בהרהורים.
הוויה סמיכה עוטפת את הדמויות. אם נשאל מושג מן הפיזיקה – העולם בו חיים גיבוריה של חיותה הוא "יקום סגור", כזה הגוזר על קשר בין דמויות שונות ובין מעשיהם. פעולה אחת מניעה אחרת, ומעשהו של אדם מניע גם את הקרובים לו. גיבורי הספר מצויים בתוך קיום דחוס והיסטורי המותיר להם מעט מאוד אפשרויות וברירות. בצעדים עמוסי משמעות הם פוסעים אל תוך הנפש, ומניעים אצל הקורא המרותק רגש אמיתי. (א"פ)
"ויש ברומן עוד מגדנות ותופינים לרוב. וסיפורי המשנה שבו נשזרים היטב, ביד עורכ/ת מיומנת, ומצליחים לרתק, להפתיע, אפילו לרקד מעט על קווי הז'אנר הבלשי. ויש בו נועזות מעודנת מאוד ביחס לרומן שהכותבת שלו ושדמויותיו באים מהציבור הדתי. והיא, בעיניי, הנוסחה למה שרומן, או כל יצירת אמנות, זוקק – אין עולם בלא ארוס. ואת הארוס אפשר להרוס במחי תיאור גס ושפה בוטה, ואפשר להפוך לנכון ומדויק ומרגש במשיכת מכחול דקה ועדינה.
ואולי מעל כל אלה – יש ברומן הזה קול אחר. קולה של איזו נורמליות. בסיסית. לא נרתעת מצלילה למעמקים ומנסיקה לגבהים. לא מפחדת מקדושה. אבל ארצית. פשוטה. אמיתית. קול שהיה חסר." (ש"פ)
על נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ
"נחמה-סיפור חייה של נחמה ליבוביץ" אינו מז'אנר מעשיות הצדיקים. נחמה ליבוביץ שבספר "נחמה" היא אישה בשר ודם עם יתרונות וחולשות, הנראות לעתים כמוזרויות. חיותה דויטש מספרת ביד עדינה על סיפור האהבה החידתי בין נחמה לליפמן, דודה המבוגר. היא מנסה לבאר את פשר יחסה המזלזל להופעה חיצונית. חיותה דויטש לא נמנעת מלהציג נקודות בעיתיות באופייה, בשיטת הלימוד שייסדה ובהשפעתה, לא תמיד החיובית, על לימוד התנ"ך בישראל.
גלעד סרי לוי:להמשך המאמר
על 'ככה נראית גאולה'
אריק גלסנר, מעריב:
סגולותיו של הקובץ נוכחות בו: בראש ובראשונה רוח של חסד וחמלה, יחס של כבוד כלפי סבל אנושי, המלווה ביכולת הקשבה. בקובץ מפכה הומניזם טבעי, לא מזוייף. ההומניזם הרגיש הזה, במתיקותו, מזכיר את הספרות הריאליסטית-הומניסטית העברית של תחילת המאה ה – 20, אמנם לא בפסגותיה, שהסבה פניה אל הכואבים והנידחים (ושהושפעה מצ'כוב, למשל). וזו אינה אמירה נגד האנכרוניזם של הקובץ אלא בשבח יכולתו לנגן על נימי נפש עדינים, לחשוף מרבצים נשכחים של כאב ורוך, שהתקופה שלנו מחרישה אותם או מכסה עליהם.