באייקאסט אני מאזינה לספר בעל השם המופלא – כשהדברים מתפרקים – מאת פמה צ'דרון – גורו אמריקאית, שהפכה לנזירה טיבטית. סימתי את קריאת הספר, ומיד הזדרזתי לחפשו בחנויות ולקנות אותו. זה ספר שיש לקראו בשנית ובשלישית, ועם כל הכבוד לספרים המוקלטים, אני צריכה לראות אותו על מדף. לדעת שהוא שם פיזית. פמה צ'ודרון היתה קוראת לזה – היקשרות. לא נורא. קנינו אותו וטוב שיהיה כאן איתי ביום הכיפורים. חשבתי על כך שאותה "התבוננות שלוה", שהספר מלמד כלפי החיים והדברים שמתפרקים או שלא מתפרקים בהם, היא בדיוק זו שנצרכת למבטו של הסופר. ריחוק אוהב. מבט חומל. אלה הן נקודות מוצא לכתיבה טובה. כלומר, את כותבת כשם שאת חיה. זה יפה.
בזכות רוני גלבפיש יצא לי אתמול לצפות בסרט מרתק על סופרות של רומן רומנטי, ועל התפקידים שהכתיבה ממלאת עבורם: זהות, שייכות, הכרה, כסף, ביטוי עצמי. עונג. סרט מצויין ומעורר מחשבה על נשים ואחוות נשים, אחוות קוראות, כתיבה, ומקום בחיים. בעקבותיו אני שואלת את עצמי – האמנם אין הבדל בין כתיבה שטוחה וקלה, לבין הכתיבה הכבדה והספרותית? איפה בדיוק עובר הגבול ביניהם? אני שואלת את עצמי את השאלות הללו גם לגבי כתיבה ביוגרפית. עד כמה גדול ההבדל בין כתיבה על פי סיפור חיים נתון, לבין כתיבה על פי סיפורים שבדית מראשך. האם הבדיון אינו מבוסס בסופו של דבר על פיסות חיים ואנשים שנתקלת בהם? סטפן קינג, למשל. איש חרוץ שהתעשר מספריו, כותב בכשרון רב, ולמרות שספריו שייכים לז'אנר מתח-אימה, הוא מצליח לומר בעזרתם משהו על החיים, האדם, והחברה האנושית. את ספרו "על הכתיבה" אני מחבבת מאד, ובעיני הוא אחד הטובים שלו, למרות ואולי דווקא משום שאינו שייך לז'אנר הספרותי הרגיל שלו.
האם יכול להיות שמסגרת הכתיבה ותבניתה חשובות פחות מעצם הכתיבה, ומן הערוץ המופלא שנוצר באמצעותה, זה שמאפשר להביא על דף אמיתות עמוקות, מדויקות, מבפנים החוצה (מלמעלה למטה)? כרגע אני מרגישה שכן. אולי מחר אחשוב אחרת.