הטלפון צלצל. היתה זו שעת ערב מוקדמת, הטלויזיה היתה פתוחה, אולי רחצתי כלים. הקול מעברו השני של הקו היה בעל מבטא צרפתי בולט. הוא אמר: "שלום, מדבר ניסים סרוסי. אני מדבר מצרפת"
באותם ימים הייתי בעיצומן של הגהות אחרונות לספרי 'קרן שמש ביער'. הו, סולו מיו היה שיר שאביו של רישיק בן החמש היה שר לו כמעט כל יום. הו, קרן שמש שלי! הוא שר בקול רם, לבנו יחידו, אהובו. זה היה בורשה, פולין. שנים אחדות לאחר מכן יישאר לילד רק השיר. קרן שמש ביער קיבל את שמו מהשיר הזה, כי רישיק, בניגוד לאביו, שרד את השואה, והצליח לעשות כאן בזכות קרני שמש טובות שחדרו אליו במעבה היער החשוך שהיו אותן שנים עבורו.
ניסים סרוסי, בשנות השבעים.
אבל נחזור לטלפון מצרפת. "שלום ניסים סרוסי", אמרתי לו בשמחה כשלפתע, בלי כל הכנה, צפה לה תמונת ילדות: מדריכה ארוכת שרוולים בתנועת הנוער הדתית משמיעה לנו את השיר 'אשליות', אחד מלהיטיו הגדולים של סרוסי. "תקשיבו למילים", היא אומרת, "תראו את הריקנות. אשליות שאינן מתגשמות. "לגור בדירת פאר, לחשוב שאתה מליונר, והגרוע מכל – להתעורר אחר הצהריים, ליד נערה או שתיים… " "פני הדור כפני השיר הזה", אומרת המדריכה בפנים תמימות וחמורות סבר. ו הקשבנו לדבריה במלוא הרצינות, אבל את השיר לא הפסקנו לזמזם.
ניסים סרוסי עדיין היה מעברו השני של הקו. תודה שאתה מתקשר, אמרתי. חיפשתי אותך. החיפוש נולד משיחה עם סמדר שיר, היא, כך אמר אחד מאתרי האינטרנט, תרגמה לעברית את השיר המפורסם- הו, סולו מיו. היא אינה מוצאת את הגרסה, אבל, אמרה, אולי ניסים סרוסי ידע. עשיתי את זה עבור אחד משיריו. שם הוא שילב את הפזמון המפורסם ההוא.
איך מוצאים את האיש? שלחתי בקשה למידע לקבוצת ווטסאפ יעילה של עיתונאים שאני חברה בה. אין שם מספר שהם לא יכולים להשיג. בתשובה קיבלתי שם של יחצנית, היא תדע, אמרו לי. היא לא ידעה, אבל הפנתה אותי למישהי אחרת שכן ידעה. קיבלתי את מספר הנייד של ניסים סרוסי ושלחתי לו הודעת ווטסאפ. הטלפון הזה היה תשובה לאותה הודעה. מגיל מסוים אנשים מעדיפים להתקשר ולא להשיב בהודעת טקסט. (חיפוש מהיר בויקיפידיה – הוא יליד 48, בן השבעים!) "אני זוכר את השיר, בודאי," ענה לי בקול נעים, "אשלח לך את הקובץ הקולי כשאמצא אותו. את המילים תצטרכי למצוא בעצמך, מתוך השיר". המייל הגיע תוך יומיים, הקובץ הקולי עליו. שמעתי, חילצתי את המילים, ושלחתי לסמדר שיר. המשימה הושלמה!
בסוף לא השתמשתי בתרגום בספר. חשבתי שאין צורך בשיר כולו, הסתפקתי בתרגום שאחד מחברי הפייסבוק שלי תרגם עבורי מאיטלקית נפוליטנית (התרגשות נרשמה: בדיוק סימתי לקרוא את ספריה של אלנה מורטה!) בסופו של דבר לא היה בו צורך אמיתי. אבל למדתי מזה לא מעט. השיר אמנם נכתב בניאפולי, אבל הולחן ברוסיה. היה להיט בתחילת המאה העשרים, והעובדה שיעקב-קובה ונגר, אביו של רישיק, שר אותו, משקפת פיסה אותנטית של מציאות, שלמרבה הצער נקטעה בכאב גדול.
הקשיבו לשיר. אני כבר לא יכולה לשמוע אותי בלי לחשוב על קובה, רישיק, טרזה ו – ניסים סרוסי.