את המיועד פגשתי כשהייתי בת שבע עשרה, הוא היה הספר הראשון השלם, למבוגרים, שקראתי באנגלית. הוא כמובן היה הרבה יותר מזה – פגישה ראשונה עם סופר שלמרות שהעולם שעליו הוא כתב היה מעבר לאוקיינוס, ודיבר אנגלית, הוא היה מורכב מחומרי יסוד מוכָּרים להכאיב –התנגשות בין שמרנות קנאית לתאוות דעת ורצון הרוח להגביה עוף ללא כבלים ומסגרות מגבילות. אלו היו החומרים שמהם היו מורכבים חיי. פוטוק, הסופר, דיבר אל הסופרת שחלמתי להיות, והראה לי שאפשר לכתוב ספרים נפלאים שמדברים בשפה דתית ועוסקים בחומרים האלה. אי אפשר להפריז בגודל עוצם ההשפעה על הסופרת שנהייתי.
לכן כששי סנדיק הציע לי לערוך תרגום חדש למיועד, קפצתי משמחה, קפצתי מטאפורית, כי זה היה באמצע נהיגה על כביש 443. אני זוכרת שהשתאינו שנינו נוכח הקסם, כי ניחשתי שהוא הולך לדבר איתי על הספר הזה, לא יודעת איך. אבל ניחשתי. סיפרתי לו איך הזכרתי ב'אם אשמע קול אחר' שלי, את 'שמי הוא אשר לב', של פוטוק, המורכב שוב, מאותם יסודות ממש. "אתה בטוח שצריך תרגום חדש?" שאלתי אותו באותה שיחה. שכחתי שמעולם לא קראתי את הגרסה העברית של הספר הזה. "תפתחי אותו ותראי,, ענה שי. הזמנתי את הספר בתרגום הישן, והשאלה ירדה מהשולחן.
מלאכת העריכה היתה כייפית במיוחד. ייזכרו לטוב הדיונים באשר לדרך הנכונה לומר קפוטה בעברית (קפוטה!) ואיך מתרגמים מושגי בייסבול (נצחוני בני) ובמיוחד, לא יישכח הרגע שבו כמעט תפסנו משפחה אורתודוכסית אוכלת גבינה עם מרק עוף באותה ארוחה. כמעט, כמובן שבסוף הכול הסתדר ותעודת הכשרות ניתנה על הצד הטוב.
בקיצור, שמחתי לתרום את תרומתי הצנועה לתרגומו המשובח של שי. שי החיה את הספר וגרם לו לדבר בעברית ראויה בת זמננו. ואני בטוחה שקוראים מכל הסוגים הצבעים וגוון הרגשות הדתיות והאתאיסטיות ימצאו בו הד ומענה לכל מיני דברים שבלבם. ובעיקר – יקראו סיפור נפלא על שני נערים ושני אבא'ים, סיפור שמתחיל במשחק בייסבול, ומסתיים בערך בשמים.
