״מטרותיה״

הבלוג של חיותה דויטש

'על הדבש ועל העוקץ' –נעמי שמר סיפור חיים, מאת מוטי זעירא, כתר הוצאה לאור 2017

"דע לך", שרה נעמי שמר את מילותיו של ר' נחמן, "שכל עשב ועשב יש לו ניגון מיוחד משלו". איזה נס זה, כשהניגון הזה זוכה להיכתב, להישמע. להיוולד. כל כותב ביוגרפיה מייחל לרגע ההולדת הזה, שבו יזכה לדייק את ניגון חייו של האדם שעליו הוא כותב.

ביוגרפיות שכתבו אחרים, אני קוראת במבט כפול: זה של הקוראת הסקרנית המתעניינת בסיפור ובאדם, וזה של כותבת הביוגרפיות. בעין כפולה זו קראתי לאחרונה את הביוגרפיה שכתב מוטי זעירא על נעמי שמר ובה תהיתי, כהרגלי, איך הכותב עשה את מה שעשה, האם הצליח, האם דייק. האם אהב.

שאלת האהבה שהיא שאלה חשובה בעיניי. אני לא מאמינה בכתיבה שלא מתוך אהבה. אהבה למושא הביוגרפיה אין פירושה הפיכתו לצדיק או טיוח מגרעותיו. ממש לא. לאהוב את מושא הכתיבה שלך, פירושו להתייחס אליו, גם אם העובדות הביולוגיות מעידות את ההפך, כאל בן משפחה, בשר מבשרך. כשכותב מתמסר לחייו של אדם אחר, הוא מבלה במחיצתו שעות רבות לאין ספור. הוא קורא את מכתביו ורשימותיו, מעמיק ברעיונותיו, מתוודע לפרטי הפרטים של סיפור חייו. על כורחך הופך האדם שעליו כותבים לבן משפחה. כמו קרובינו שלנו, גם הוא אינו מושלם, אבל יש איזו נקודה של סיפטיה ושל חום אנושי, שלא ייתכן שתעדר משם.

הדבר קורה גם אם אישיותו של מושא הכתיבה שונה בתכלית מזו שלך. כשהתחלתי לכתוב על נחמה ליבוביץ, הרגשתי ממנה ריחוק רב. הכתיבה עליה קרבה אותנו, וככל שהמחקר התקדם, ככל ששוחחתי עם תלמידיה וקרוביה וחבריה, וקראתי את ספריה וגליונותיה, היא הפכה בעיני לדודה אהובה, סבתא ואחות. "מישפוחה". אני מקווה שבני משפחתה של נחמה ימחלו לי על תחושת הקרבה הללו, אבל עד יומי האחרון אראה בהם משפחה רחוקה. כך קרה לי גם במהלך הכתיבה על הרב אברהם צוקרמן שאישיותו ה'ליטאית' הדייקנית והקפדנית קצת הפחידה אותי. כך קרה גם עם ריצ'רד, גיבור 'קרן שמש ביער'. שלשה אנשים השונים זה מזה, ושונים ממני, ובכל זאת מצאתי נקודות משותפות. תהליך הכתיבה מייצר הכרות עמוקה מאד עם האדם שאת חייו אני כותבת עד שאין מנוס מלחוש כלפיו אהבה וכבוד וחמלה. אם שלש אלה – האהבה, הכבוד והחמלה – חסרות, משהו בעיני פגום בעבודה שנעשתה. איני מעריכה ספרות יפה או מחקרית נטולת לב, שבעתיים בולט בהעדרו הלב בכתיבה ביוגרפית. כל אדם מבקש בתוך תוכו שסביבתו תדון אותו לכף זכות. כל אדם זכאי לעין טובה, גם אם זו שופטת את מגרעותיו בחדות. ייתכן מאד שמה שאני מתארת פה הוא תהליך סימביוטי שבו הכותב פשוט מתחיל להזדהות עם האדם שמולו. לא עם תכונותיו המפורטות, השונות, או עם מסלול חייו האחר, אלא עם הגרעין האנושי הבסיסי הקיים בתוכו. והלא זהו בדיוק מה שראוי לאהבה ולחמלה.

קריאת הביוגרפיה של נעמי שמר, שכתב מוטי זעירא, היתה לי חוויה מיוחדת, מפני שהרגשתי שזעירא, כמוני, אוהב את מושא מחקרו. על אף שאינו חוסך בתיאורים וברמיזות על חולשותיה – הוא כותב עליה באהבה ובכבוד ובכך גורם לקוראיו לחוש כמוהו. תיאור חייה של נעמי עד שגילתה את יעודה, מדבר אל לבו של כל יוצר, "מה אתם רוצים ממנה", קראה אם שכּולה מקיבוץ כנרת לבני הקיבוץ שתהו מדוע צריכה הנערה ללכת ללמוד מוזיקה, "אינכם רואים שזהו ייעודה?" רגע דומה של התגלות היה גם בצבא, כשהמערכת הצבאית שעמדה נבוכה נוכח אי התאמתה של החיילת נעמי, הצליחה ברגע של השראה לשבץ אותה במקום הראוי לה – בצוות התרבות. הקורא עומד ומשתאה נוכח הנס שמתרחש כאשר האדם הנכון אומר את המילה הנכונה בזמן הנכון, וכך מתרחשת לה גאולה קטנה. חבלי משיח, הנה זה בא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *