'על הדבש ועל העוקץ' –נעמי שמר סיפור חיים, מאת מוטי זעירא, כתר הוצאה לאור 2017
"דע לך", שרה נעמי שמר את מילותיו של ר' נחמן, "שכל עשב ועשב יש לו ניגון מיוחד משלו". איזה נס זה, כשהניגון הזה זוכה להיכתב, להישמע. להיוולד. כל כותב ביוגרפיה מייחל לרגע ההולדת הזה, שבו יזכה לדייק את ניגון חייו של האדם שעליו הוא כותב.
ביוגרפיות שכתבו אחרים, אני קוראת במבט כפול: זה של הקוראת הסקרנית המתעניינת בסיפור ובאדם, וזה של כותבת הביוגרפיות. בעין כפולה זו קראתי לאחרונה את הביוגרפיה שכתב מוטי זעירא על נעמי שמר ובה תהיתי, כהרגלי, איך הכותב עשה את מה שעשה, האם הצליח, האם דייק. האם אהב.
שאלת האהבה שהיא שאלה חשובה בעיניי. אני לא מאמינה בכתיבה שלא מתוך אהבה. אהבה למושא הביוגרפיה אין פירושה הפיכתו לצדיק או טיוח מגרעותיו. ממש לא. לאהוב את מושא הכתיבה שלך, פירושו להתייחס אליו, גם אם העובדות הביולוגיות מעידות את ההפך, כאל בן משפחה, בשר מבשרך. כשכותב מתמסר לחייו של אדם אחר, הוא מבלה במחיצתו שעות רבות לאין ספור. הוא קורא את מכתביו ורשימותיו, מעמיק ברעיונותיו, מתוודע לפרטי הפרטים של סיפור חייו. על כורחך הופך האדם שעליו כותבים לבן משפחה. כמו קרובינו שלנו, גם הוא אינו מושלם, אבל יש איזו נקודה של סיפטיה ושל חום אנושי, שלא ייתכן שתעדר משם.
הדבר קורה גם אם אישיותו של מושא הכתיבה שונה בתכלית מזו שלך. כשהתחלתי לכתוב על נחמה ליבוביץ, הרגשתי ממנה ריחוק רב. הכתיבה עליה קרבה אותנו, וככל שהמחקר התקדם, ככל ששוחחתי עם תלמידיה וקרוביה וחבריה, וקראתי את ספריה וגליונותיה, היא הפכה בעיני לדודה אהובה, סבתא ואחות. "מישפוחה". אני מקווה שבני משפחתה של נחמה ימחלו לי על תחושת הקרבה הללו, אבל עד יומי האחרון אראה בהם משפחה רחוקה. כך קרה לי גם במהלך הכתיבה על הרב אברהם צוקרמן שאישיותו ה'ליטאית' הדייקנית והקפדנית קצת הפחידה אותי. כך קרה גם עם ריצ'רד, גיבור 'קרן שמש ביער'. שלשה אנשים השונים זה מזה, ושונים ממני, ובכל זאת מצאתי נקודות משותפות. תהליך הכתיבה מייצר הכרות עמוקה מאד עם האדם שאת חייו אני כותבת עד שאין מנוס מלחוש כלפיו אהבה וכבוד וחמלה. אם שלש אלה – האהבה, הכבוד והחמלה – חסרות, משהו בעיני פגום בעבודה שנעשתה. איני מעריכה ספרות יפה או מחקרית נטולת לב, שבעתיים בולט בהעדרו הלב בכתיבה ביוגרפית. כל אדם מבקש בתוך תוכו שסביבתו תדון אותו לכף זכות. כל אדם זכאי לעין טובה, גם אם זו שופטת את מגרעותיו בחדות. ייתכן מאד שמה שאני מתארת פה הוא תהליך סימביוטי שבו הכותב פשוט מתחיל להזדהות עם האדם שמולו. לא עם תכונותיו המפורטות, השונות, או עם מסלול חייו האחר, אלא עם הגרעין האנושי הבסיסי הקיים בתוכו. והלא זהו בדיוק מה שראוי לאהבה ולחמלה.
קריאת הביוגרפיה של נעמי שמר, שכתב מוטי זעירא, היתה לי חוויה מיוחדת, מפני שהרגשתי שזעירא, כמוני, אוהב את מושא מחקרו. על אף שאינו חוסך בתיאורים וברמיזות על חולשותיה – הוא כותב עליה באהבה ובכבוד ובכך גורם לקוראיו לחוש כמוהו. תיאור חייה של נעמי עד שגילתה את יעודה, מדבר אל לבו של כל יוצר, "מה אתם רוצים ממנה", קראה אם שכּולה מקיבוץ כנרת לבני הקיבוץ שתהו מדוע צריכה הנערה ללכת ללמוד מוזיקה, "אינכם רואים שזהו ייעודה?" רגע דומה של התגלות היה גם בצבא, כשהמערכת הצבאית שעמדה נבוכה נוכח אי התאמתה של החיילת נעמי, הצליחה ברגע של השראה לשבץ אותה במקום הראוי לה – בצוות התרבות. הקורא עומד ומשתאה נוכח הנס שמתרחש כאשר האדם הנכון אומר את המילה הנכונה בזמן הנכון, וכך מתרחשת לה גאולה קטנה. חבלי משיח, הנה זה בא.
את המיועד פגשתי כשהייתי בת שבע עשרה, הוא היה הספר הראשון השלם, למבוגרים, שקראתי באנגלית. הוא כמובן היה הרבה יותר מזה – פגישה ראשונה עם סופר שלמרות שהעולם שעליו הוא כתב היה מעבר לאוקיינוס, ודיבר אנגלית, הוא היה מורכב מחומרי יסוד מוכָּרים להכאיב –התנגשות בין שמרנות קנאית לתאוות דעת ורצון הרוח להגביה עוף ללא כבלים ומסגרות מגבילות. אלו היו החומרים שמהם היו מורכבים חיי. פוטוק, הסופר, דיבר אל הסופרת שחלמתי להיות, והראה לי שאפשר לכתוב ספרים נפלאים שמדברים בשפה דתית ועוסקים בחומרים האלה. אי אפשר להפריז בגודל עוצם ההשפעה על הסופרת שנהייתי.
לכן כששי סנדיק הציע לי לערוך תרגום חדש למיועד, קפצתי משמחה, קפצתי מטאפורית, כי זה היה באמצע נהיגה על כביש 443. אני זוכרת שהשתאינו שנינו נוכח הקסם, כי ניחשתי שהוא הולך לדבר איתי על הספר הזה, לא יודעת איך. אבל ניחשתי. סיפרתי לו איך הזכרתי ב'אם אשמע קול אחר' שלי, את 'שמי הוא אשר לב', של פוטוק, המורכב שוב, מאותם יסודות ממש. "אתה בטוח שצריך תרגום חדש?" שאלתי אותו באותה שיחה. שכחתי שמעולם לא קראתי את הגרסה העברית של הספר הזה. "תפתחי אותו ותראי,, ענה שי. הזמנתי את הספר בתרגום הישן, והשאלה ירדה מהשולחן.
מלאכת העריכה היתה כייפית במיוחד. ייזכרו לטוב הדיונים באשר לדרך הנכונה לומר קפוטה בעברית (קפוטה!) ואיך מתרגמים מושגי בייסבול (נצחוני בני) ובמיוחד, לא יישכח הרגע שבו כמעט תפסנו משפחה אורתודוכסית אוכלת גבינה עם מרק עוף באותה ארוחה. כמעט, כמובן שבסוף הכול הסתדר ותעודת הכשרות ניתנה על הצד הטוב.
בקיצור, שמחתי לתרום את תרומתי הצנועה לתרגומו המשובח של שי. שי החיה את הספר וגרם לו לדבר בעברית ראויה בת זמננו. ואני בטוחה שקוראים מכל הסוגים הצבעים וגוון הרגשות הדתיות והאתאיסטיות ימצאו בו הד ומענה לכל מיני דברים שבלבם. ובעיקר – יקראו סיפור נפלא על שני נערים ושני אבא'ים, סיפור שמתחיל במשחק בייסבול, ומסתיים בערך בשמים.
באייקאסט אני מאזינה לספר בעל השם המופלא – כשהדברים מתפרקים – מאת פמה צ'דרון – גורו אמריקאית, שהפכה לנזירה טיבטית. סימתי את קריאת הספר, ומיד הזדרזתי לחפשו בחנויות ולקנות אותו. זה ספר שיש לקראו בשנית ובשלישית, ועם כל הכבוד לספרים המוקלטים, אני צריכה לראות אותו על מדף. לדעת שהוא שם פיזית. פמה צ'ודרון היתה קוראת לזה – היקשרות. לא נורא. קנינו אותו וטוב שיהיה כאן איתי ביום הכיפורים. חשבתי על כך שאותה "התבוננות שלוה", שהספר מלמד כלפי החיים והדברים שמתפרקים או שלא מתפרקים בהם, היא בדיוק זו שנצרכת למבטו של הסופר. ריחוק אוהב. מבט חומל. אלה הן נקודות מוצא לכתיבה טובה. כלומר, את כותבת כשם שאת חיה. זה יפה.
בזכות רוני גלבפיש יצא לי אתמול לצפות בסרט מרתק על סופרות של רומן רומנטי, ועל התפקידים שהכתיבה ממלאת עבורם: זהות, שייכות, הכרה, כסף, ביטוי עצמי. עונג. סרט מצויין ומעורר מחשבה על נשים ואחוות נשים, אחוות קוראות, כתיבה, ומקום בחיים. בעקבותיו אני שואלת את עצמי – האמנם אין הבדל בין כתיבה שטוחה וקלה, לבין הכתיבה הכבדה והספרותית? איפה בדיוק עובר הגבול ביניהם? אני שואלת את עצמי את השאלות הללו גם לגבי כתיבה ביוגרפית. עד כמה גדול ההבדל בין כתיבה על פי סיפור חיים נתון, לבין כתיבה על פי סיפורים שבדית מראשך. האם הבדיון אינו מבוסס בסופו של דבר על פיסות חיים ואנשים שנתקלת בהם? סטפן קינג, למשל. איש חרוץ שהתעשר מספריו, כותב בכשרון רב, ולמרות שספריו שייכים לז'אנר מתח-אימה, הוא מצליח לומר בעזרתם משהו על החיים, האדם, והחברה האנושית. את ספרו "על הכתיבה" אני מחבבת מאד, ובעיני הוא אחד הטובים שלו, למרות ואולי דווקא משום שאינו שייך לז'אנר הספרותי הרגיל שלו.
האם יכול להיות שמסגרת הכתיבה ותבניתה חשובות פחות מעצם הכתיבה, ומן הערוץ המופלא שנוצר באמצעותה, זה שמאפשר להביא על דף אמיתות עמוקות, מדויקות, מבפנים החוצה (מלמעלה למטה)? כרגע אני מרגישה שכן. אולי מחר אחשוב אחרת.
הטלפון צלצל. היתה זו שעת ערב מוקדמת, הטלויזיה היתה פתוחה, אולי רחצתי כלים. הקול מעברו השני של הקו היה בעל מבטא צרפתי בולט. הוא אמר: "שלום, מדבר ניסים סרוסי. אני מדבר מצרפת"
באותם ימים הייתי בעיצומן של הגהות אחרונות לספרי 'קרן שמש ביער'. הו, סולו מיו היה שיר שאביו של רישיק בן החמש היה שר לו כמעט כל יום. הו, קרן שמש שלי! הוא שר בקול רם, לבנו יחידו, אהובו. זה היה בורשה, פולין. שנים אחדות לאחר מכן יישאר לילד רק השיר. קרן שמש ביער קיבל את שמו מהשיר הזה, כי רישיק, בניגוד לאביו, שרד את השואה, והצליח לעשות כאן בזכות קרני שמש טובות שחדרו אליו במעבה היער החשוך שהיו אותן שנים עבורו.
ניסים סרוסי, בשנות השבעים.
אבל נחזור לטלפון מצרפת. "שלום ניסים סרוסי", אמרתי לו בשמחה כשלפתע, בלי כל הכנה, צפה לה תמונת ילדות: מדריכה ארוכת שרוולים בתנועת הנוער הדתית משמיעה לנו את השיר 'אשליות', אחד מלהיטיו הגדולים של סרוסי. "תקשיבו למילים", היא אומרת, "תראו את הריקנות. אשליות שאינן מתגשמות. "לגור בדירת פאר, לחשוב שאתה מליונר, והגרוע מכל – להתעורר אחר הצהריים, ליד נערה או שתיים… " "פני הדור כפני השיר הזה", אומרת המדריכה בפנים תמימות וחמורות סבר. ו הקשבנו לדבריה במלוא הרצינות, אבל את השיר לא הפסקנו לזמזם.
ניסים סרוסי עדיין היה מעברו השני של הקו. תודה שאתה מתקשר, אמרתי. חיפשתי אותך. החיפוש נולד משיחה עם סמדר שיר, היא, כך אמר אחד מאתרי האינטרנט, תרגמה לעברית את השיר המפורסם- הו, סולו מיו. היא אינה מוצאת את הגרסה, אבל, אמרה, אולי ניסים סרוסי ידע. עשיתי את זה עבור אחד משיריו. שם הוא שילב את הפזמון המפורסם ההוא.
איך מוצאים את האיש? שלחתי בקשה למידע לקבוצת ווטסאפ יעילה של עיתונאים שאני חברה בה. אין שם מספר שהם לא יכולים להשיג. בתשובה קיבלתי שם של יחצנית, היא תדע, אמרו לי. היא לא ידעה, אבל הפנתה אותי למישהי אחרת שכן ידעה. קיבלתי את מספר הנייד של ניסים סרוסי ושלחתי לו הודעת ווטסאפ. הטלפון הזה היה תשובה לאותה הודעה. מגיל מסוים אנשים מעדיפים להתקשר ולא להשיב בהודעת טקסט. (חיפוש מהיר בויקיפידיה – הוא יליד 48, בן השבעים!) "אני זוכר את השיר, בודאי," ענה לי בקול נעים, "אשלח לך את הקובץ הקולי כשאמצא אותו. את המילים תצטרכי למצוא בעצמך, מתוך השיר". המייל הגיע תוך יומיים, הקובץ הקולי עליו. שמעתי, חילצתי את המילים, ושלחתי לסמדר שיר. המשימה הושלמה!
בסוף לא השתמשתי בתרגום בספר. חשבתי שאין צורך בשיר כולו, הסתפקתי בתרגום שאחד מחברי הפייסבוק שלי תרגם עבורי מאיטלקית נפוליטנית (התרגשות נרשמה: בדיוק סימתי לקרוא את ספריה של אלנה מורטה!) בסופו של דבר לא היה בו צורך אמיתי. אבל למדתי מזה לא מעט. השיר אמנם נכתב בניאפולי, אבל הולחן ברוסיה. היה להיט בתחילת המאה העשרים, והעובדה שיעקב-קובה ונגר, אביו של רישיק, שר אותו, משקפת פיסה אותנטית של מציאות, שלמרבה הצער נקטעה בכאב גדול.
הקשיבו לשיר. אני כבר לא יכולה לשמוע אותי בלי לחשוב על קובה, רישיק, טרזה ו – ניסים סרוסי.
במשך שנים היה לי ויכוח קבוע עם חברה – היא אהבה סרטים דוקומנטריים, אני אהבתי סרטים עלילתיים. המציאות משעממת, טענתי. תנו לי סיפורים טובים ובדויים למשעי. כמה אירוני הוא, שבסופו של דבר מצאתי את עצמי כותבת ביוגרפיות, בזו אחר זו. בתחילה הן הגיעו אלי לבד, אחר כך – הבנתי שזה מה שאני רוצה ואוהבת ויודעת לעשות.
הגעתי לכתיבה ביוגרפית במקרה. יום בהיר אחד צלצל הטלפון ומעברו השני היה סופר ורב מפורסם. הוא שאל האם ברצוני לכתוב ביוגרפיה על נחמה ליבוביץ. אמרתי שכן, בשניה, וללא היסוס. כך החלה הרפתקה גדולה, בת שנתיים. לקחתי חופשה ממקום עבודתי נסעתי ברחבי הארץ, ראיינתי אנשים, שמעתי סיפורים, קראתי וקראתי עוד ועוד גיליונות ומכתבים, רשימות והערות, קראתי את כל ספריה. במחברות ישנות של אמא שלי ז"ל מצאתי סיכומי שיעורים שלה. וכשהרגשתי שאני מבינה את האישה, האדם, הסיפור, התישבתי לכתוב אותו.
לשמחתי, המאמץ הצליח. הספר היה חודשיים ברשימת רבי המכר, אנשים כתבו לי והגיבו והתקשרו חודשים ושנים אחר כך. ובעיקר – פנו אלי בשאלה – מה דעתך לכתוב ביוגרפיה על…?
ובסוף, התחלתי להשתכנע.
מלבד נחמה וקרן שמש ביער, השלמתי בימים אלה כתב יד של ביוגרפיה שלישית, על חיי הרב אברהם צוקרמן, ואני מתחילה את כתיבתה של ביוגרפיה רביעית, שונה לחלוטין מכל מה שכתבתי עד כה. הפרטים, כמובן, יבואו!
